<h1>ראבי"ה סימן תקס"ג</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ונראה בעיני שאם שכח ולא התפלל על הניסים בחנוכה ופורים אי נמי ענינו בתענית דאינו חוזר, דתניא בפרק במה מדליקין [כ"ד ע"א] ימים שיש בהן קרבן מוסף וכו' ואם לא אמר מחזירין אותו ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון תענית וכו' ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו, ונראה לי דחנוכה ופורים כיון דלית בהם מוסף דדינן כתענית. ושוב מצאתי בתוספתא [ברכות פ"ג ה"ז] ובירושלמי בפרק שלשה שאכלו [ה"ה] בהדיא כדברי זה הכלל ימים שיש בהם מוסף וכו' ושאין בהם מוסף כגון חנוכה ופורים וכו' עד ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ותו גרסינן התם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו מפני שאפשר לו בלא אכילה הדתמר בראש חודש אבל בשבתות וימים טובים וחנוכה ופורים שאי אפשר לו בלא אכילה חוזר ומזכיר. פירוש דברים של עונג צריך לאכול כגון פת, אבל בראש חודש אפשר בפירות, ומיהו בתענית אסור, כדאיתא בפרק ראשון דראש השנה [י"ט ע"א] ובפרק [שני] דתענית [י"ז ע"ב]. ובגמרא בבלית בפרק שלשה שאכלו [מ"ט ע"ב] איתא נמי, אלא שאינו מזכיר חנוכה ופורים. ומההיא דיתיב כוליה שתא בתענית בפסחים [ס"ח ע"ב] תימה אי הוי יתיב ממש בתענית. ונראה דצערא בעלמא קביל עליה ולא הוי משלים בר ממעלי יומא דכיפורי דלא הוי מתענה כלל. ותו גרסינן שבת שחל להיות ביום טוב ושכח ולא הזכיר של שבת רב אמר חוזר ושמואל אמר אינו חוזר. ואף על גב דבפרק במה מדליקין איבעיא לן מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון ופשטיה דאין להזכיר ואם בא להזכיר מזכירין, ומשמע דרשות הוא, ומיהו כיון דנהיגי עלמא להזכיר וגם בירך על דעת להזכיר שויה עליה כחובה וחוזר. וראיה לי שפסק בהלכות גדולות דאפילו למאן דאמר תפילת ערבית רשות כיון שהתחיל להתפלל ושכח להזכיר של ראש חודש דחוזר דשוויה עליה כחובה, הכי נמי לא שנא. כן נראה לי. ובהלכות גדולות סבירא ליה דיחיד חוזר בתפלת ערבית אבל שליח ציבור לא לפי שאין מקדשין את החדש בלילה, ולא ידענא, דטפי משמע למדקדק בהלכה דאפילו יחיד אינו חוזר בתפלת ערבית, ומיהו שליח ציבור בשום תפלה אינו חוזר ויחיד חוזר בתפלת שחרית ומוסף ומנחה. מיהו לפי סברתו ראיה גדולה היא לדברי ונלמד הימנה.
